לא ניתן להפריז במידת השפעתו של רועי "צ'יקי" ארד על דור השירה של העשור האחרון, גם אם מספר לא מבוטל של אנשים היו חשים ודאי הקלה, אילו השפעה זו חדלה מלהתקיים. זהו, למעשה, אחד מן המאפיינים הבלתי נמנעים של כתיבתו של ארד ושל גל השירה המלווה את כתב העת "מעיין" שבעריכתו - שירה מרגיזה בחוצפתה, המאלצת את הקורא להגיב, בין אם בשנאה יוקדת ובין אם בחיוך.

בפעילותו הספרותית הענפה, זוקף ארד אצבע משולשת כלפי האתוס הרציני והמכובד לכאורה של "השירה העברית" לדורותיה, ומציע לה לרקוד לצלילי מנגינה אחרת, קלילה הרבה יותר. מאידך, טעות נפוצה היא להעריך את השירים, עקב קלילות זו, כחלולים - הערכה זו נובעת לרוב מראייתו המקובעת והעייפה של מי שהתחנך על ברכי תפישה ספרותית פרנואידית ועיקשת. זו בדיוק תפישת העולם אותה מבקש ארד לדגדג.

רוח השירים ב"רובים וכרטיסי אשראי" נקבעה הרבה מאוד על פי מידתם. במקצה השירים הארובים, הספר מציע שתי פואמות "הנדסיות": "הינשוף", המתאר את בניית קניון הנגב והרס המרכז המסחרי בבאר שבע, ו"פגר הפלדה" , המתייחס לשליפה של גרם מדרגות כושל שהושם במעבר התת קרקעי באלנבי תל אביב, מול פאב המנזר. "צואת הזהב" הוא שיר מפחיד עבורי, שמתחיל בהצגה קטנונית של ההווי ב"נסיך הקטן" וממשיך בשאלות פרקטיות על מהות השירה, והרי מהו שיר? צואת זהב. זה שיר שממשיך מסורת של שירי השמצה החל מימי היוונים, דרך שירת ימי הביניים ועד הראפ היום.

שלושתם שירים לוויתניים, עם מבנה לא סדיר ולא קשיח, והרבה שומנים וקרקושים, מעין נחש בואה עם ראש של מכונת ייבוש. הבעיות הן היתרונות שלהם - בכך הם שירים ישראלים מאוד (גם בכך שיצאו משליטה). מבחינה ארכיטקטונית, הם מזכירים מסע בעיר מתוכננת מאוד שנתיניה החליטו להוסיף לבתים מזגנים, חוטי כביסה וסוללות תותחים.

ישנם השירים באורך הבינוני שהם שירים חדים ויעילים יותר, מתמטיים, בעלי קונספט סדור ומובהק, הרמטי יותר. יש בהם סיפור ברור בדרך כלל והם נבנים כמעשיית פואנטה ("הנבלה") או כתשדירי תעמולה ("כל כך טפשות החולצות").

וישנם השירים הזעירים: הסדרה על שר הבטחון (למעשה, גם השיר "שכונה" הוקדש לאותו שר בטחון), "המשורר" "ההפסד" ו"נעלי חלון הראווה" - שהם כמו גלולות חגיגת, או עיטוש על פניו של מישהו: שירים אפקטיביים, שמהדהדים את התקופה שכתבתי שירת קימו (6,7,10).

לרכישה מאובטחת דרך אתר בסטרבות